כ"ח באייר הוא התאריך של יום שחרור ירושלים. רבים מציינים יום זה בחגיגות גדולות ברחבי העיר המאוחדת. יום זה הוא גם יום שחרור הסופי של השומרון, לאחר כיבושה של העיר שכם. אירוע נוסף שמצוין בתאריך זה הוא ההילולה של שמואל הנביא.
מי שמגיע למתחם נבי סמואל ביום זה רואה לא פחות חוגגים ולא פחות סדרנים מאשר בחגיגות של איחוד העיר. נבי סמואל שמצפון לירושלים מזוהה זה מאות בשנים עם מקום קברו של שמואל הנביא, וגם במהלך ימי חול רגילים אתר זה נפקד ע"י מתפללים רבים. אם המסורת היא ארוכה בשנים, האם זהו אכן קברו?
אחת מנקודות התורפה של מסורת זו היא עדותו של ר' בנימין מטודלה, חכם ספרדי שביקר בארץ לפני כ-850 שנה, והשאיר תיאור קצר על אתרים שבהם עבר בדרכו.
על נבי סמואל הוא סיפר שהמקום נקרא בימיו "סנט סמואל דשילה" מכיוון שהצלבנים לקחו את עצמות שמואל מן הרמה, הלא היא רמלה, וקברו אותם בעיר שילה (כך הם זיהו את את מקום נבי סמואל). כלומר, לפי דבריו נבי סמואל אינו מקום קברו המקורי של שמואל הנביא.
ואכן, כשפותחים את ספר שמואל אנו למדים ששמואל גר במקום הנקרא "רמה", הלא היא "הרמתיים צופים בהר אפרים" שבה גר גם אביו, אלקנה.
" וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים–מֵהַר אֶפְרָיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף–אֶפְרָתִי." (שמואל א א, א)
השם "צופים" מלמד על מיקומה של הרמה ב"ארץ צוף" שנקראה כך, בין היתר, ע"ש אבי המשפחה ("אלקנה בן ירחם בן אליהוא בן תחו בן צוף"), והיא נזכרת בשמה זה כמקום האחרון בו חיפשו שאול ונערו את האתונות "בהר אפרים" (שמואל א ט, ד-ה), שם עלו לאיש האלקים, הלא הוא שמואל הנביא מן הרמה שבארץ צוף.
"וַיַּעֲבֹר בְּהַר-אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ-שָׁלִשָׁה, וְלֹא מָצָאוּ; וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ-שַׁעֲלִים וָאַיִן, וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ-יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ. הֵמָּה, בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף, וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר-עִמּוֹ, לְכָה וְנָשׁוּבָה–פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ." (שמואל א ט, ד-ה)
שמה של ארץ צוף השתמר ככל הנראה עד ימינו בשמו של הכפר 'אם צפא', הנמצא מערבית ליישוב עטרת. אזור זה נכלל בשטח הר אפרים, הרחק צפונה מהגבול עם נחלת בנימין (שעובר באזור כביש 443 של ימינו), והוא מתאים הרבה יותר לחיפוש קברו של שמואל מאשר נבי סמואל שנמצא בנחלת שבט בנימין.
השם צוף כשמו של האזור לא מופיע מחוץ לספר שמואל ובימי בית שני אנו למדים כי שם האזור השתנה. בתקופת החשמונאים נקרא האזור בשם "רמתיים", כנראה ע"ש אותה רמתיים צופים, שהיתה בירת המחוז בתקופה זו. לאחר הכיבוש הרומאי של הארץ, הועתקה בירת המחוז לעיר הגדולה והחשובה באזור, שנתנה לו את שמו החדש – תמנה.
תמנה, היום חורבת תבנה בסמוך לנווה צוף, היא תל קדום גדול שלצידו בית קברות עם עשר מערות קבורה מפוארות וגדולות שבתוכן התגלו ממש לאחרונה שברים של גלוסקמאות, שהן ארונות קבורה משנית מאבן, שידוע כי היו בשימוש רק ע"י יהודים בימי בית שני.
כמו כן, בשולי האתר, בסמוך לדרך הראשית העולה להר, נתגלה מקווה טהרה ציבורי גדול בעל פתח כפול, אחד המקוואות הגדולים ביותר בארץ.
מקווה זה שימש את עולי הרגל היהודים שבחרו לעלות בדרך זו לירושלים. בסמוך לבירת המחוז תמנה התגלו בתקופה האחרונה אתרי יישוב נוספים בהם נמצאו מקוואות טהרה, מערכות מסתור מימי המרידות ברומאים ושברי גלוסקמאות –
חורבת רושניה שממערב לנווה צוף, חורבת פצה שליד יער אם צפא ובאתר החובלתא שבתוככי נווה צוף, שם נתגלתה גם מערת קבורה מהשלבים הקדומים של ימי בית שני.
(על אתר החובלתא נרחיב, בע"ה, במאמרים הבאים)
בשנים האחרונות, כמעט ארבעים שנה לאחר חידוש ההתיישבות באזור ע"י אנשי גרעין נווה-צוף, שהתיישבו לראשונה במצודת הטיגרט הבריטית, הגיע שם חדש לאזור – גוש גופנא.
תושבי נווה צוף, יחד עם תושבי היישוב עטרת הסמוך, אימצו לעצמם את השם הגאוגרפי של האזור, שהוא שמה של בירת המחוז הסמוך ממזרח, שעד היום ידועה ככפר ג'יפנא. מעבר לכינוי הגיאוגרפי של האזור, השם גופנא מופיע גם בהקשר של יהודה המקבי, שהסתובב ונלחם באזור, ובנוסף ידוע כי האזור בעבר, היה אזור גידול גפנים מובחרים – כך שהשם של הגוש החדש לא נופל רחוק מדי.
כדי לסגור מעגל, בתקופה האחרונה הצטרפה ליושבי מצודת הטיגרט בנווה צוף מדרשת הרי גופנא, ומהכביש הראשי ניתן לראות את השלט הגדול שהשם "גופנא" מתנשא עליו בגאון.
אירוע פתיחת המתחם החדש של מדרשת הרי גופנא וחנוכת הספריה ע"ש יגאל קליין ז"ל במצודת הטיגרט ביישוב נווה צוף בשנת תשע"ה היה אירוע מרגש, במהלך הערב הועברו שתי הרצאות מרתקות – האחת של פרופ' זהר עמר על בושם הלוטם בנווה צוף, והאחרת של דביר רביב על הגילויים האחרונים מאזור נווה צוף בתמנה ובשאר המקומות. כיום שוכנת במצודה גם אולפנת שירת הים.
