משך המסלול: עד חצי יום.
נ.צ.: 203672 / 647444 (כפר הארנים), 203856 / 645168 (חורבת פראוש)
מפת סמ"ש: השרון ומערב השומרון, מס' 7
נחלה: אפרים
עונות: כל העונות, מומלץ מאוד בעונת הפריחה.
מאפיינים: מתאים למשפחות (ללא עגלות).
רמת קושי: קל
אורך: כ-4 ק"מ
איך מגיעים:
אל נקודת ההתחלה- בית המרחץ הרומי בכפר הארנים: מגיעים אל הכניסה לישוב לפיד, על כביש 446, בין צומת שילת לחשמונאים. נכנסים לישוב ובכיכר הראשונה פונים שמאלה לרח' הזית וממשיכים בו עד שמגיעים לשער כפר האורנים. מיד אחרי הכניסה פונים ימינה לרח' הגבעה, ממנו פונים ימינה לרח' אהוד ונוסעים עד שרואים את בית הספר מצד שמאל, ובצמוד אליו בית המרחץ. .
אל נקודת הסיום- מעבר מכבים וחורבת פראוש: בכביש 443 נוסעים מערבה, מכיוון ירושלים לכיוון מודיעין. המחסום שלפני מודיעין נקרא מעבר מכבים. מצפון למחסום (צד ימין) יש דרך עפר שיוצאת מערבה ואז צפונה- לכיוון חורבת פראוש. אפשר להשאיר רכב בתחילת הדרך, ואם הרכב מתאים, אפשר גם להגיע בנסיעה כמעט אל חורבת פראוש עצמה.
איך מטיילים:
אם מגיעים עם כמה רכבים: משאירים רכב אחד בנקודת הסיום, ליד חורבת פראוש או סמוך למעבר מכבים. זמן הנסיעה מנקודת הסיום אל נקודת ההתחלה בכפר הארנים- כ10-15 דקות.
אם מגיעים עם רכב אחד: מומלץ לבקר בבית המרחץ הרומי בכפר הארנים, ולאחר מכן לנסוע אל המחסום, להשאיר שם את הרכב ולטייל בין האתרים, מחורבת פראוש וצפונה. לאחר מכן אפשר לחזור לרכב, (זה יותר פשוט מאשר לחזור ללא רכב אל כפר הארנים).
אם מגיעים ללא רכב: אין תחבורה ציבורית המגיעה אל כפר הארנים, כך שמומלץ לטייל מהמחסום אל חורבת פראוש ושאר החורבות, בלי להגיע לבית המרחץ. כל הקווים מירושלים למודיעין- של חברת "ויוליה", או מירושלים למודיעין עילית- של חברת "סופרבוס"- עוברים דרך המחסום. מי שבכל זאת מעונין להגיע לבית המרחץ- קווי האוטובוס של סופרבוס, מבני ברק וירושלים למודיעין עילית, עוברים בצומת שילת ועוצרים בצומת לפיד. מצומת לפיד צריך ללכת ברגל כמתואר במסלול הנסיעה למעלה.
שירותים ומים: רצוי להצטייד בכמות מספקת של מים, אין שירותים לאורך הדרך.
בטחון: האזור נחשב לאזור בטוח. יש לתאם את פתיחת השער האחורי בכפר הארנים עם הרבש"ץ 0502700242.
המסלול:
בית המרחץ הרומי בכפר הארנים הוא בית מרחץ טיפוסי, מן המאה השנייה לספירה. בבית מרחץ רומי כזה יש בדרך כלל ארבעה חדרים: הראשון- המלתחה (apodyteria) שבה השאירו הרוחצים את בגדיהם. השני- החדר הקר (frigidarium), שבו התרחצו במים קרים. השלישי- החדר הפושר (tepidarum ) והרביעי- החדר החם (caldarium ) שהיה בעל רצפה כפולה. הרצפה העליונה, שעמדה על גבי קשתות או עמודונים (היפוקאוסט) נמצאת במקרה שלנו בגובה של כ-2 מ' מעל הרצפה התחתונה. בין שתי הרצפות הוזרם אויר חם מחדר ההסקה הסמוך וכך התחמם החדר כולו. לכך הוסיפו צינורות חרס שחוברו לקירות וגם בהם זרם האוויר החם וכאשר ציננו במים את הרצפה והקירות נוצר מרחץ אדים –"סאונה".
בבית המרחץ שלפנינו הובחנו שלושה שלבים– בשלב הראשון נבנו כל החלקים הנ"ל אך כנראה בגלל תכנון לקוי נאלצו לשנות, ובשלב שני העתיקו את חדר ההסקה למיקום אחר ובנו מלתחה גדולה יותר ממזרח. בשלב שלישי המבנה שימש כבית מגורים ולא כבית מרחץ. בשרידי פסיפס צבעוני שנמצאו ניתן אולי לזהות את השם "מרקוס"- שיתכן שהיה בעל המקום או בונהו.
מה שמעניין כאן הוא לאו דווקא מבנהו של בית המרחץ, אלא יותר מכך- מיקומו במרחב שבו אנו נמצאים. במרחק כמאה מטר מערבה מאיתנו, בלב כפר הארנים, שוכנת חורבת כוריכור. בחורבה זו נמצאו שרידים של ישוב יהודי מימי הבית השני שננטש לאחר מרד בר כוכבא ונמצאו בה גם מחילות מסתור אופייניות למרד. קצת צפונה מאיתנו, בתחומי מודיעין עילית, נמצא בית כנסת עתיק "בד עיסא", מימי הבית השני (אחד מתוך כעשרה בלבד שנמצאו עד כה!!). בהמשך הטיול נבקר בכמה חורבות נוספות ובהן שרידי ישובים יהודיים. אם כך, אנו נמצאים במרחב שהיה יהודי מאוד באופיו עד לימי מרד בר כובא (שפרץ באמצע המאה השניה, שנת 132 לספירה).
אם כך- נשאלת השאלה- מה עושה בית מרחץ, רומי כ"כ באופיו ובמהותו, בלב מרחב יהודי? והתשובה- בית המרחץ לא נבנה כמובן ע"י היהודים אלא ע"י הרומאים. דווקא לאחר שהמקום התרוקן מיהודים לאחר כשלון מרד בר כוכבא, חששו הרומאים מפני אפשרות פלישה שומרונית. תחום השומרונים השתרע מצפון לנחל שילה, אך לאחר המרד, כל אזור יהודה ודרום השומרון נותרו ריקים מיישובים ולשומרונים זו הייתה הזדמנות פז להרחיב את תחומם. בשל סיבה זו ובשל העובדה שבאזור זה עברה הדרך לירושלים, היה חשוב לרומאים לתפוס כאן את השטח ולכן הביאו לכאן חיילים משוחררים רומיים (וטרנים). כך הרוויחו גם שמירה על השטח, וגם חילקו דיבידנדים ("בונוסים") לחיילים המשוחררים.
מבית המרחץ אל חורבת דליה: מרח' אהוד, שבו נמצא בית המרחץ, פונים שמאלה לרח' מנורה וממשיכים בו עד הסוף. עולים לשביל הביטחון שבסופו יש שער (יש לתאם את פתיחתו עם הרבש"ץ). מהשער הולכים, ללא שביל מסומן, לכיוון דרום מערב: מקיפים את מטע הזיתים הצעיר, יורדים לוואדי מתון ושוב עולים. בדרך ישנו בור מים עם חוליה גדולה ולעיתים אף עם דלי וחבל. ממשיכים על הרכס עד שמגיעים לחורבת דליה.
חורבת א- דליה: במקום נראה שרידי כפר ערבי קטן שבנוי על שרידי ישוב מימי הבית השני. מעניין שהיישוב היהודי במקום החל כבר בתק' הפרסית, עם שיבת ציון, והמשיך להתקיים גם בשלהי ימי הבית השני. עדות לתקופה זו הוא המקווה שנמצא במפנה הדרומי- מקווה גדול ויפה עם כמה מדרגות היורדות אליו. יתכן מאוד, שמעבר לשימוש של תושבי המקום, נעשה בו גם שימוש ע"י עולי הרגל. כאן כבר מתחילה להצטיר לנו התמונה של כמה ישובים יהודיים צפופים, השוכנים כולם על הדרך המובילה מהשפלה לירושלים. הדרך שעברה כאן התחברה למעלה בית חורון- הדרך העתיקה והידועה לירושלים.
קצת מורשת קרב: למקום יש גם חשיבות בסיפור ההסטוריה הקרובה יותר. במלחמת השחרור נכבש המקום (20.8.48) ע"י חטיבת קרייתי, מה שעזר לבסס את השטח כחלק משטח ההפקר שבין ירדן לישראל. ואם בקרבות תש"ח עסקינן- נזכיר גם את הקרב על חורבת כוריכור, שהוזכרה למעלה, שהיה אחד מן הקרבות הקשים של מלחמת העצמאות. ממש לפני הפסקת האש, נשלחה פלוגה לחסום הגעת כוחות ירדנים מבית נבאללה (היום איזור אלעד) לכיוון לטרון,שם התארגנה התקפה מכריעה. למרות שאחד המפקדים, שראה דמויות בחורבת כוריכור, הציע לכבוש אותה, הצעתו נדחתה והכוח נקלע עם בוקר להתקפה משולבת מכל הכיוונים. שריוניות ירדניות מדרום, ירי מרגמות מחורבת כוריכור ואש שנורתה מסביב ע"י הערביים המקומיים. הכוח נסוג לכיוון מודיעין של ימינו, כשבמהלך הנסיגה והלחימה נהרגו 45 לוחמים. רק אחד מהם הוצא מהשטח והובא לקבורה, שאר הגופות נאספו רק לאחר כשנה וחצי (!!) ונקברו בקבר אחים בהר הרצל. בחורבת כוריכור המשיך להתקיים משלט ירדני עד למלחמת ששת הימים. לזכרם של ההרוגים נקרא בי"ס המ"ה בלפיד, וכן הוקמו אנדרטאות בבסיס מג"ב הצופה אל עמק איילון ובמושב שילת. גם לשם הישוב כפר האורנים הוסיפו "ה" כדי להנציח את מ"ה הנופלים. (האורנים).
אל חורבת כפר רות ושייח חוריה: לאחר הביקור בחורבת א-דליה, ממשיכים לכיוון דרום, יורדים לואדיון ועולים ממנו לשלוחה הבאה שעליה רואים מרחוק את קבר השייח'. בערבית נקרא המקום בשם חירבת כפר-לוט, שם שמשמר בצורה יפה את הישוב העתיק כפר רותה, שעל שמו חודש בימינו השם הקדום כפר-רות. במפת מידבא, הלא היא המפה העתיקה ביותר המצויה בידינו, מן המאה השישית לספירה, מצוין הכפר בשמו הביזנטי kaferuta (מוקף בירוק במפה).
לצערינו, גדר ההפרדה חוצה את האתר באמצעו, כך שאין כיום גישה לכל חלקיו. בצפון האתר יש קבר שייח' שפעם היה מבנה רבוע עם כיפה בראשו וכיום נותר ממנו רק הקיר המזרחי. הקבר מרשים למדי במימדיו, ואף ניתן לזהות בו את ה"מיחרב" (גומחה בקיר מסגד הפונה לכיוון מכה). במרכז החורבה, סמוך לגדר, ישנם שרידים ברורים של כנסיה (כולל האפסיס). עוד ניתן לראות גת גדולה שבפינותיה יש אבני פסיפס, שריד מהריצוף של הגת כולה. בנוסף יש כאן מאגרי מים גדולים וחצובים, בורות מים שחלקם עדיין בשימוש וכן עמודי אבן. ממתי הממצאים? זו לא תהיה הפתעה לגלות שחלק מהשרידים שרואים בחורבה הינם מימי הבית השני. הכנסיה וקבר השייח' הם מן התקופה הרומית-ביזנטית והתקופה המוסלמית המוקדמת.
זהירות! בורות מים פתוחים באתר!
אל חורבת פראוש: מחורבת א-דליה יורדים אל דרך עפר שהיא גם דרך עתיקה מרוצפת חלקית, המובילה לחורבת פראוש וממנה למחסום. בהגיענו לחורבת פראוש, כדאי לעלות אל ראש הגבעה ולהנות מתצפית נהדרת אל הרי ירושלים והשומרון ואל מישור החוף. בחורבה עצמה ניתן לראות שפע ממצאים מעניינים ובמקום יש שילוט עם הסברים, גם אם חלקיים לעיתים.
מתקופת בית שני נראה כאן שרידים הכוללים מקווה טהרה (מפתיע?), שבהמשך דברינו נחזור אליו.
מן התקופה הרומית נמצאה מצודה רומית ומגדל שמירה הנישא לגובה של שתי קומות (!!) עם מקמרים וקשתות שעדיין עומדים במקומם, מאז בנייתם במאה ה4 לספירה. למה בחרו הרומים לבנות דווקא כאן את המצודה? כנראה שהתשובה טמונה במיקום האתר- גבעה המשקיפה על האזור וסמוכה למפגש דרכים, שכן הדרך מלוד והדרך מאמאוס מתאחדות כאן לדרך אחת העולה לירושלים.
מן התקופה הביזנטית נמצא מנזר עם כנסייה המתוארכת למאות ה5-6 לספירה שנבנתה ע"ג כנסיה קדומה יותר מן המאה ה4. יתכן שהסיבה לבניית הכנסייה דווקא כאן היא אותה סיבה- מיקומו החשוב של האתר על אם הדרך גרם לכך שהכנסייה תשמש גם עולי רגל נוצריים. בכנסייה נחשפו מרבדי פסיפסים, שרידי עמודים ומטמון מטבעות הכולל כ200 מטבעות וכנראה הובא כמנחה בזמן בנית הכנסייה. בכנסייה גם חדר תת קרקעי חצוב, שבימי הבית השני שימש כמערת יקבים. מדרום מזרח לכנסיה יש מערה בעלת פתח מרשים ששימשה למגורים ואכסון. ממזרח לכנסיה, ממש לצד גדר ההפרדה, מקווה ענק מבית שני עם מאגר "אוצר" (מאגר קטן בצד המקווה שהיה מחובר ע"י פתח קטן למקווה עצמו, ובו נאגרו מי גשמים. "אוצר" זה הוא התנאי לכשרותו של המקווה) ה"אוצר" שפה הוא יחסית גדול, והוא טויח בתקופה הביזנטית לשימוש אנשי הכנסייה.
ללא ספק, אתר מרשים ביותר!!
כאן, בחורבת פראוש נשלים את התמונה שנגלתה לנו לאורך הטיול בין האתרים.
בימי הבית השני, החל מתקופת החשמונאים וביתר שאת בתק' הרומית הייתה העלייה לרגל לירושלים עלייה המונית מרחבי הארץ והעולם. יש הערכות שהיו מאות אלפי (עד מליון!) יהודים בעיר בשלושת הרגלים. כמובן שהדרכים המובילות לירושלים היו עמוסות ושמחת העלייה התחילה כבר בדרך, כפי שמתואר במשנה: "כיצד מעלים את הביכורים: כל העיירות שבמעמד, מתכנסות לעירו של מעמד; ובאין ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכים, היה הממונה אומר "קומו ונעלה ציון, אל ה' אלוהינו" (ירמיהו לא,ה) . הקרובים מביאין תאנים וענבים, והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו; והחליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועטרו את ביכוריהן. והפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתם; לפי כבוד הנכנסין, היו יוצאין. וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדין לפניהם, ושואלין בשלומן, אחינו אנשי מקום פלוני, באתם בשלום" (מסכת ביכורים פרק ג,ב-ג).
עולים שהגיעו מכיוון השפלה עלו בדרך שבה הלכנו היום, ושהתחברה עם מעלה בית חורון- הדרך העתיקה הידועה עוד מימי התנ"ך. עד ימינו נותר חלק מהריצוף הרומי של הדרך, שבה אפשר להבחין בין כפר רות לחורבת פראוש. בצד השני של הגדר יש חלק שהשתמר טוב יותר. כל האתרים במסלול יושבים על הדרך הזו- מחורבת כוריכור ועד לחורבת פראוש ויש גם עוד אתרים, שאינם במסלול שלנו כמו נג'מת אל הדלי (פחות מק"מ ממזרח לחורבת פראושו), שגם בה נמצא מקווה. ריבוי המקוואות ובמיוחד המקווה הענק, ומקווה נוסף הנמצא בצד הדרך מצפון לנו, מספרים על אלפי עולי הרגל שרצו להגיע טהורים לירושלים, ולכן טבלו כאן, במרחק יום הליכה מהעיר. תופעה זו מוכרת לנו גם מדרך האבות, המובילה מחברון לירושלים. בדרך האבות נמצאו מקוואות שכנראה שימשו את עולי הרגל, שרצו להיטהר לפני הגיעם לירושלים.
לאחר תקופת השיא של העלייה לרגל, לאחר החורבן, עוד ישבו כאן יהודים, שהשתתפו במרד בר כוכבא (מטבעות מהמרד בבד עיסא והמחילות בכוריכור מעידות על כך) אך לאחר כשלון המרד נעזב המקום מתושביו היהודים ויושב ע"י הרומאים (ע"ע חורבת כוריכור). יתכן שזה הסבר נוסף להקמת המצודה בחורבת פראוש (למרות שהיא לא נבנתה סמוך למרד). עם התנצרות האימפריה הרומית, הפכו חלק מהמקומות לאתרים נוצריים ולכן ראינו כנסייה בכפר רות ובחורבת פראוש.
לסיום, נזכיר שגם אנחנו המטיילים חלק מהסיפור ההיסטורי של האזור הזה ושל האתרים…
טיול נעים!!
