לפי ספר מלכים ב' פרק י"ז, בשנה התשיעית להושע בן אלה מלך ישראל, נסה המלך למרוד בשלמנאסר מלך אשור, כנראה בצפיה לסיוע מצרי שלא הגיע. שלמנאסר הטיל מצור על שומרון והעיר נפלה לאחר שלש שנים. תושבי העיר, ואולי אף יותר מהם, נלקחו לגולה באשור ופוזרו ברחבי האמפריה.
הפרק ממשיך ומספר כי "מלך אשור" הביא גולים משלו מבבל ומארצות נוספות, והושיב אותם ב"ערי שומרון". גולים אלה כמובן הביאו אתם את עבודת אלוהיהם, דבר שלא מצא חן בעיני אלוהי הארץ, אשר שלח בהם אריות עד אשר יסכימו לעבוד גם את אלהי ישראל, לצד האלים שהביאו אתם. לכאורה, שבטי ישראל שבהרי שומרון הוגלו, ובמקומם באו נכרים, "גרי אריות". גורלה של ירושלים, כעבור כ-130 שנה, היה דומה אך שונה. היא נחרבה על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל ורבים מאנשי יהודה נלקחו לגולה, אבל אין זכר להבאת זרים במקומם. וכאשר, לאחר הצהרת כורש, שבו חלק מן היהודים לחדש את בית המקדש, הם מצאו כי גם בני שומרון עובדים את אלהי ישראל ומבקשים להשתתף בבניין המקדש. גם מיתר העדויות הקיימות, בעיקר העדות האונומסטית, ידוע לנו כי חלק גדול מתושבי שומרון ועריה אכן עבדו את אלהי ישראל. ברבות הימים יכנו חז"ל את אותם שומרונים "כותים" על שם אחד ממקומות מוצאם, ויראו בהם "גרי אריות" שאינם מזרע ישראל.
בהרצאה זו יבחנו העדויות ההיסטוריות והארכאולוגיות, ויוצג נסיון לתת תמונה כוללת של המיזוג שחל בין אותם "זרים" שהובאו על-ידי האשורים ובין שרידי שבטי ישראל, מיזוג שהוליד בסופו של דבר את העם השומרוני, כפי שמוכר לנו בימי הבית השני ואילך.
