משך המסלול: עד חצי יום.
נ.צ.: 213058 / 658100 (יער נווה צוף), 211672 / 657340 (מעיין מאיר)
מפת סמ"ש: השרון ומערב השומרון, מס' 7
נחלה: אפרים
עונות: כל העונות, מומלץ מאוד בעונת הפריחה.
מאפיינים: מתאים למשפחות (ללא עגלות), אפשרות כניסה למים.
רמת קושי: קל
אורך: כ3 ק"מ
איך מגיעים:
הגעה מהשפלה- בכביש 465 (ניתן להתחבר אליו מצומת גבעת כח על כביש 444 או מכביש 446 היוצא מצומת שילת צפונה). בכיכר של נווה צוף פונים שמאלה ולאחר כחצי דקה הכניסה המשולטת ליער מצד שמאל.
הגעה ממזרח, מכיוון ההר- כביש 465 (ניתן להתחבר אליו מכביש 60) כ- 5 דק' נסיעה מערבית מהיישוב עטרת. הכניסה ליער מצד ימין, מעט לפני הכיכר.
איך מטיילים:
אם מגיעים עם כמה רכבים: לא מומלץ להשאיר רכבים בנקודת הסיום שבמעיין מאיר, ולכן משאירים את הרכב בנווה צוף:
א. אם רוצים לחזור מהמעין לרכב ברגל, משאירים את הרכב ליד ה"תיאטרון" של נווה צוף: נכנסים לישוב בכניסה המערבית, ופונים ימינה בפניה הראשונה אל דרך עפר שמובילה עד לתאטרון.
ב. אם רוצים לחזור מהמעין בטרמפ, משאירים את הרכב בכניסה לישוב, שחולפים על פניה בדרכנו לתחילת המסלול.
אם מגיעים עם רכב אחד: משאירים אותו בכניסה המזרחית לישוב, ליד הכיכר.
אם מגיעים ללא רכב: קו 468 של אגד יוצא כמה פעמים ביום מתל אביב לנווה צוף, ועובר בצומת הטייסים ובמחסום רנטיס.
שרותים ומים: בבית הכנסת של נוה צוף:
בטחון: רצוי לעדכן את רבש"ץ נווה צוף 057-8135346 או 052-5666734. יש גם לתאם איתו את פתיחת השער ליציאה למעין.
המסלול:
בכניסה ליער חונים ויורדים למסלול מעגלי בתוך היער. יש שלושה מסלולים אפשריים:
1. מסלול ארוך, מסומן באדום ומקיף את כל היער בשביל ג'יפים. דרכו הכי נוח וקרוב להגיע לנביעות שבצפון היער- עין קווביש, עין עמר ועין שנרא.
2. מסלול קצר, מסומן בשחור, שעובר בגבעה המזרחית.
3. מסלול קצר, מסומן בירוק, שעובר בגבעה המערבית.
יער אום צפא, או בשמו העברי יער נווה צוף- חלמיש, הוא חלק משמורת טבע, המשתרעת על פני כ- 420 דונם, שהוכרזה כשמורה עוד בימי המנדט בריטי. על עניין זה אחראים האחים אסף ועמיהוד גור, הראשון מפקח חקלאי עליון והשני סגן המפקח על הייעור בא"י (מטעם הבריטים, כמובן). כאשר הם הגיעו ליער מצאו בו יער טבעי של אורן ירושלים ושרידי חורש ים תיכוני. הם נטעו אורנים וברושים ובהמלצתם זכה היער בשנת 1922, להיות שמורת טבע הראשונה בארץ. כתוצאה מכך הופסקו הרעייה והכריתה, והחלה התחדשות עצי היער הטבעיים. הפרעה זמנית ליער הייתה כאשר הצבא העיראקי במלחמת השחרור חנה כאן, עשה כמה נזקים והשאיר לנו בונקרים (וגם מדינה). למעשה, היער הוא שריד מהחורש הטבעי שהשתרע על כל גבעות האזור, שנכרת, נשרף ונרעה בצורה לא מבוקרת. סמוך לכאן, כמה ק"מ מערבה לנו נמצא יער דיר- ניזאם, גם הוא שריד ליער שהיה, וגם הוא הוכרז כשמורת טבע סגורה (כ650 דונם).
בזמן הטיול ביער מבחינים באורנים הגדולים, שבניגוד לחורשות אחרות, כאן הם טבעיים ולא נטועים. האורן באופן טבעי גדל במקומות שבהם נחשפות שכבות חוואר שבהן לעצים אחרים קצת יותר קשה לשרוד. החוואר הוא אטים למים ולכן המים לא מחלחלים, וצמחים שמפתחים שורשי עומק לא יכולים לגדול עליו. לאורן יש שורשי רוחב- שורשיו מתפרסים מטרים רבים מסביבו אך לא מעמיקים וכך קולטים כל טיפת מים שיורדת, גם אם היא לא מחלחלת.
שם המקום הוא עוד נקודה מעניינת. כאשר הקימו את הגרעין שהיה מיועד להתיישב כאן נתנו לו את השם "נווה צוף" מתוך מחשבה ש"אום צפא", משמר את שם ארץ צוף המקראית . ועדת השמות הממלכתית דאז לא הסכימה לשם וטענה שהזיהוי לא מוכח חד משמעית, ולכן נתנה לישוב את השם "חלמיש". עד היום תושבי הישוב קוראים לו נווה צוף, ובאופן רשמי הוא נקרא חלמיש. באשר לזיהוי- בסיפור על שאול שמחפש את אתונות אביו כתוב: "ויעבר בהר אפרים: ויעבר בארך שלשה ולא מצאו, ויעברו בארץ שעלים ואין, ויעבר בארץ ימיני ולא מצאו. המה באו בארץ צוף…." (שמואל א, ט, ד-ה) וכאן מצא שאול את המלוכה. על פי הפסוק, שאול ונערו עברו בכל הר אפרים, במחוזות שונים ("ארצות"), ממזרח למערב. ארץ שלישה היא באזור כוכב השחר, ארץ שעלים באזור עפרה, ארץ הימיני באזור בית אל, וארץ צוף- באזור שלנו. מדוע נקרא שמה ארץ צוף? אולי מפני שצופה אל מרחבים עצומים, אולי מפני שממנה יצא הצופה הגדול- שמואל הנביא, אולי ע"ש צוף, סב סבו של אלקנה, אביו של שמואל הנביא. (שמואל א, א,א) ואולי בשל כל הסיבות האלו גם יחד.
לאחר השלמת המסלול, ממשיכים לתחנה הבאה- בוסתן ארז.
יוצאים מהיער אל הכביש, עולים אל הכיכר, ונכנסים לשביל עפר רחב מצד שמאל, שמעליו יש שילוט ברור "בוסתן ארז".
מגיעים לפינת חמד עם שולחנות,צל ונוף מדהים. המקום נבנה לזכר ארז רונד, שנרצח בכ"ו בסיוון תשס"ב, בכביש ואדי חרמיה הסמוך, בעת שהיה בדרכו מהישיבה במירון לביתו בעפרה.
למרגלותינו מתחתר נחל נטוף, אחד מן הנחלים המרכזיים היורדים מבמת ההר מערבה, ומולנו נמצאת שמורת הטבע הסגורה דיר- ניזאם. הנוף כאן הוא נוף אופייני להרי גופנא- התחתרות עמוקה של נחלים והרים נישאים מעליהם.
לאחר מנוחה קצרה, ממשיכים ללכת לכיוון בית האבן וכ15 מ' אחריו מסתתרת מצד ימין כתובת חקוקה באבן. לא, לא מדובר בכתב עברי קדום, מדובר בלטינית מודרנית… חקק אותה כנראה חייל בריטי ששירת במצודה הסמוכה לכאן בשנת 1918, בזמן מלחמת העולם הראשונה. המילים MEADOMUS פירושן "הבית שלי". האותיות FAB 263 מכוונות אל היחידה הבריטית שישבה כנראה סמוך לכאן, מיד לאחר כיבוש הארץ ע"י הבריטים. פירושן 263rd Field Artillery Brigade of 52nd Division. נציין שנקודה זו היא אכן נקודה אסטרטגית, ולכן גם הוקמה כאן המצודה שנראה בהמשך.
כעת יוצאים מהבוסתן, ופנינו מועדות אל אתר החובלתא, אליו אפשר להגיע ברכב או ברגל. נכנסים בשער הישוב שמול הבוסתן, וממשיכים עם הכביש שמתעקל ומגיע לצומת. משמאל, מתגלה לעינינו המצודה שהזכרנו
זוהי מצודה המכונה בשם "מצודת טיגארט". מצודה זו, ועוד רבות כמוה ברחבי הארץ, נבנו ע"י הבריטים לאחר פרוץ המרד הערבי בשנת 1936. צ'ארלס טיגארט, מומחה בריטי למלחמה בטרור הגיע לארץ ובאמתחתו תכנית למיגור הטרור בכוח. אחת מדרכי הפעולה הייתה בניית נקודות משטרה מבוצרות בנקודות מפתח ברחבי הארץ. כל המצודות נבנו באותה תכנית וזכו לשם "מצודות טיגארט". אגב, מיקום המצודה כאן אינו מפתיע. הדרך הראשית שעברה כאן היא דרך עתיקה מאוד, המובילה מאנטיפטריס שבשפלה, אל גופנא שבהר, ומשם לירושלים. הדרך עוברת בתוואי היחיד האפשרי באזור, שכן רוב השלוחות הן מאוד צרות וזו שכאן היא שלוחה רחבה יותר ומתונה יותר.
מיד מאחורי המצודה, מדרום לה, פונים שמאלה ומגיעים לכביש הראשי של נווה צוף. פונים שמאלה וממשיכים איתו עש לפניה הראשונה ימינה, שממנה הכניסה לחובלתא.
אתר החבלתא: המקום נזכר לראשונה בתיאור משנת 1864, ע"י הנוסע הצרפתי ויקטור גרן: "על הר קטן..יש שרידי כפריר שנהרס מן המסד עד הטפחות ונאמר לי כי שמו ח'רבת חבלאתא". מאז הספיק האתר להיסקר, להיחפר (בסוף שנות ה 90) ולהשתקם בעזרת בני הנוער של נווה צוף. האתר ממוקם על גבעה סלעית שלא מתאימה לעיבוד חקלאי כיוון שהיא בנויה ממשטחי סלע גיר גדולים. ברחבי האתר נמצאו מקומות חציבה, מבני מגורים, מבני תעשיה, כבשן סיד, בורות מים ומערות קבורה, ועל פי הממצא הקרמי והמטבעות האתר פעל לפחות מימי הבית השני ועד לתקופה הערבית הקדומה, כאשר שיא הפעילות התקיימה בתקופה הביזנטית.
מתקני בית בד: מתקני בית הבד המוצבים כאן הובאו בחלקם מתל תבנה בעת סלילת הכביש הסמוך לישוב. (יש גם אחד שנמצא בתחום האתר). בימי הבית השני, לצד ענף הגפן הבולט והמרכזי, גידלו באזור גם זיתים, אך בתקופות הביזנטית, והמוסלמית התחזק ענף הזיתים. בתקופה הממלוכית אסר השלטון על גידול גפן ליין וענף הזיתים השתלט לחלוטין. בבתי הבד ניתן לעקוב אחרי כל שלבי הכנת השמן. אגן ריסוק שלם ועוד אחד חלקי שימשו לשלב ריסוק הזיתים. משקולת אבן ושלושה בסיסים שימשו לשלב כבישת הזיתים הפרוכים באמצעות קורה שנלחצה בכוח ע"י משקולות או בורג עץ. (המשקולות שימשו בתק' הרומית- בימי הבית השני, אך פיתוח שיטת הבורג הגיע מאוחר יותר והשימוש בו נעשה בתק' הרומית המאוחרת, הביזנטית, והמוסלמית).
גת: בעלת משטח דריכה כפול לריסוק הענבים. מסביב למשטח יש גומחות שבהן הניחו את הענבים לפני הדריכה. סמוך לגת נמצא בור, ששימש אולי כיקב שבו הונחו קנקני התירוש לתסיסה.
מקווה טהרה: בראש הגבעה התגלה מקווה טהרה קטן מימי הבית השני. ממצא זה מהווה עדות להימצאותה של אוכלוסיה יהודית במקום בתקופה זו, כידוע לנו ממקורות וממצאים נוספים.
מערות קבורה: נמצאו כמה מערות, הבנויות מפיר מלבני שבתחתיתו שני מקמרים (=מערות "דו-מקמר"). סגנון זה של קבורה אופייני לתקופה הביזנטית. הימצאותם של המערות בלב האתר ותיארוכן לתקופה שבה לא היו כאן יהודים מלמדות כי לא היו שייכות ליהודים.
המתקנים העגולים- התעלומה של החובלתא: במשטח סלע שנמצא מאחורי חלקי בית הבד, נמצאו 16 מתקנים עגולים שקוטרם הממוצע 2.3 מ' ועומקם עד כ 10 ס"מ. המשטחים נמצאים בשיפוע קל ובצמוד לכל אחד מהם בור או גומה חצובה (עד 0.75 מ' קוטר, 0.4 מ' עומק). נראה שתכלית הבורות לאסוף נוזלים מהמשטחים העגולים. בחלק מהמתקנים נחצב רק המתאר המעוגל שבהיקפם, ולא בתוכם. אלו מתקנים ייחודיים שרק פה מצויים בכמות כזאת, ולא ברור לגמרי למה הם שימשו. יש כמה הצעות לעניין- גתות ליין או לשמן, הפקת צבע מצמחים, ייבוש פרות ועוד. לאחרונה, הציע פרופ' זוהר עמר, תושב הישוב, שהמתקנים שימשו להכנת יין מסוג "הליסטון" הנזכר במשנה. יין זה הוא יין מתוק במיוחד ולא ניסכו אותו על גבי המזבח: "אין מביאין אליסטון. ואם הביא – כשר. אין מביאין ישן: דברי רבי וחכמים מכשירין. אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל, ואם הביא – פסול" (משנה, מנחות ח,ו ). על כל הפרשנים מוסכם שמדובר ביין מתוק שתהליך ייצורו קשור לשמש. מקור המילה הוא ביוונית – "הליאסטון" ומשמעו: "בישול" בשמש או דבר שנחשף רבות לשמש. (קשור גם להליוס- אל השמש) לענייננו, מדובר בענבים שהונחו זמן ממושך בשמש . (מהמשנה רואים שיש הבדל בין יין אליסטון שרק בדיעבד מותר במקדש, בעוד שיין "מתוק" אסור לכתחילה. ההבדל הוא בכך, שבמקדש אסור להשתמש ביין שהומתק בצורה מלאכותית, כמו ע"י דבש. מתיקותו של יין אליסטון נוצרה בתהליך טבעי באמצעות החשיפה לשמש על בסיס הסוכרים הקיימים כבר בענבים).
הילסטון במקורות אחרים: גם במקורות הרומיים אנו מוצאים תיאור של היין והכנתו אצל קולומלה ופליניוס. בשלב הראשון של שטיחת הענבים על גבי המשטחים, ניגר מהם תירוש מתוק, בכמות קטנה שנזל לבורות איגום, והוא נחשב למשובח ביותר. תירוש זה ניגר במשך שלושה ימים שבהם הענבים היו מצויים בשמש, וכתוצאה מכך אחוז הסוכר שבהם עלה מאוד. ביום הרביעי, הענבים נסחטו במכבש, והכמות הגדולה של התירוש שהתקבלה הועברה לקנקנים.
לדעת פרופ' עמר המתקנים העגולים מחורבת חבלתא הם המתאימים ביותר לייצור יין מתוק, והם כנראה חלק ממכלול תעשייתי גדול שבו ייצרו יינות שונים. רדידותם של המתקנים ונפח הקיבולת של בורות האיגום מרמזים על תוצר נוזלי, שנפחו קטן משל דריכת ענבים לתירוש יין רגיל. זה מתאים להפקת התירוש מהענבים שבושלו בשמש, וללא כל סחיטה. משטחי הסלע החלקים תורמים לתהליך באמצעות החום שהם מקרינים לענבים שמונחים עליהם. אשכולות הענבים שנערמו זה על גבי זה במשטחים יצרו לחץ שגרם לנזילת התירוש מאליו. לצורך ניקוז התירוש הזה, ניתן היה להסתפק גם בחריץ ההיקפי הקיים במתקנים שלא הושלמה חציבתם הפנימית .לאחר מכן, ניתן היה לסחוט את הענבים באמצעות מעגלות אבן חרוטיות שנעו סביב הציר של כל משטח עגול. לחילופין ניתן היה להעביר את הענבים שהצטמקו במעט לגת הסמוכה ושם לדרוך אותם ברגליים או לכבוש אותם באמצעים מכנים. גת זו יכלה לשמש גם לייצור יין רגיל. הגומחות שמשני צידי משטחי הדריכה שימשו להנחת הענבים לפני סחיטתם – ענבים שעברו תהליך חימום בשמש להפקת יין מתוק או ענבים שהובאו לדריכה מיד לאחר הבציר. בסמוך למכלול הגתות נמצא גם בור, שאפשר ושימש כיקב, בו הונחו קנקני התירוש במהלך הפיכתם ליין.
רמז אפשרי נוסף לייחוס המתקנים לייצור יין מיוחד הוא שם האתר – "חַבְלַתָא" (ולא חוּבֵלְתָא), הנגזר מהמילה "חבלה" (حبلة). במילונאות הערבית הקדומה אנו מוצאים שחבלה הוא גם שם נרדף לגפן ולכל מה שמתייחס אליה, זכר לתעשיית היין המפוארת שהייתה באזור לפני תהליך ההתאסלמות של האוכלוסייה המקומית. אם נקבל הצעה זו, שלפיה הייתה באתר תעשיית יין מפותחת, הרי שהממצאים משלימים את התמונה הכללית של הרי גופנא בימי הבית השני, כאזור שהגידול המרכזי בו היה הגפן, ויינותיו היו ידועים באיכותם.
אל המעיין: מהחובלתא יורדים אל התאטרון של נווה צוף. עם שביל צר בצפון האתר יורדים לאזור שבו כמה בתים, פונים שמאלה כשמגיעים לכביש וממשיכים עד לתיאטרון. מכאן יוצא שביל מרוצף שחור אל שער המוביל למעיין. יש לתאם את פתיחת השער עם הרבש"ץ.
שמו הערבי של המעיין הוא עין- קוס (מעין הקשת) ושמו העברי- מעיין מאיר, על שמו של מאיר סגל ז"ל. המעיין שופץ ע"י נוער הישוב נווה צוף ויש בו בריכות נחמדות, ספסלי ישיבה וצל. מקום קסום!
בסיום הביקור במעיין אפשר לעלות חזרה לישוב דרך השביל שהגענו בו, או לצאת לכביש ולחכות לטרמפ (בזהירות!) כדי להגיע אל הרכב שמחכה בנוה צוף.
טיול נעים!
