משך המסלול: חצי יום.
נ.צ.: 205390 / 662270 (חורבת צרידה), 661782 / 204741 (מפגש נחל שילה עם כביש פדואל- בית אריה)
מפת סמ"ש: השרון ומערב השומרון, מס' 7
נחלה: אפרים
עונות: כל העונות, מומלץ מאוד בעונת הפריחה.
מאפיינים: מתאים למשפחות מיטיבות לכת, אפשרות כניסה למים.
רמת קושי: בינוני
אורך: כ2.5 ק"מ
איך מגיעים:
נקודת ההתחלה היא שער היישוב פדואל. ההגעה לישוב היא דרך כביש חוצה שומרון (פניה דרומה בצומת הנמצאת ממערב לאריאל) או מכיוון בית אריה. המגיעים מבית אריה יסעו בכביש 465 לכיוון בית אריה, וכק"מ אחד אחרי צומת האנטנות יפנו שמאלה עם השילוט לפדואל. (אל כביש 465 מגיעים מצומת גבעת כח או מכביש 446 היוצא מצומת שילת צפונה, ונפגש בצומת האנטנות עם כביש 465)
איך מטיילים:
רצוי ביותר לתאם איסוף מסוף המסלול, מכיוון שלא כדאי להשאיר שם רכבים.
אם בכל זאת רוצים להשאיר רכב בסוף המסלול, מומלץ להשאיר אותו בשער האחורי של בית אריה, ולטפס לשם מסוף המסלול. (הנחיות להגעה לשער האחורי אפשר לקבל בש.ג. של הישוב, יחד עם המפתח לשער (שניתן תמורת פקדון). הנסיעה בין בית אריה לפדואל אורכת כ15-20 דקות.
אם מגיעים ללא רכב– אין תחבורה ציבורית המגיעה לפדואל, או מקשרת בין פדואל לבית אריה. יש קו אגד 468 העובר בבית אריה ויוצא לתל אביב פעמיים ביום. אפשר לעלות מסוף המסלול לבית אריה, או לחזור בטרמפים לפדואל. יש להקפיד מאוד על זהירות יתירה בעלייה לטרמפ!!
המסלול:
משער פדואל אל הואדי: מהשער יורדים אל נחל שילה המתחתר ממש מתחתינו. לפני שיורדים משקיפים דרומה לעבר המרחב המבותר של אגן נחל שילה והרי גופנא. כדאי להסתכל כבר בשלב זה על ההר בעברו השני של הערוץ ולחפש ארבעה עצי ברוש בודדים– זוהי הנקודה שדרכה נעלה אל חורבת צרידה בדרך הנוחה ביותר. הולכים למרגלות גדר היישוב עד לכיפת תצפית יפה, שממנה מתחילה הירידה לכיוון ערוץ הנחל. לאחר כ200 מ' מגיעים לבור מים יפה, שניתן אף להיכנס אליו.
הירידה לערוץ מהבור עוברת דרך יער פארק (= צורת השיא של הצומח שבו יש עצים בודדים מרוחקים זה מזה). ביער פזורים כ40 עצי חרוב עתיקים מאוד, בתא שטח קטן יחסית. מכיוון שבאיזור זה החורש הטבעי לא שרד- זו תופעה מעניינת ומסקרנת ללא ספק. בסוף הירידה מגיעים לואדי א-שמית, המתחבר לנחל שילה כקילומטר וחצי מדרום- מערב לנו.
מהואדי אל חורבת צרידה: חוצים את הערוץ ומתחילים לטפס במעלה ההר- לכיוון ארבע הברושים שזיהינו בהתחלה. בראש ההר מחכה לנו נוף מדהים וכמובן, חורבת צרידה. מה עוד נמצא ליד הברושים? ראשית, בור מים נוסף, הפעם בור קדום החצוב בצורת פעמון, ושנית, כ100 מ' מערבית לברושים יש חרוב גדול, שלמרגלותיו יש שרידי מבנה רבוע, בנוי אבני גוויל גדולות, המכונה ע"י הערבים "החנדק". מבנה זה הוא למעשה מצודת שמירה מהתקופה הישראלית (המכונה גם ברזל א', או לחילופין- תקופת המקרא). מצודה זו שימשה כנקודת שמירה על הדרך העולה לעיר צרידה. מכיוון שהעיר שוכנת בראש מצוק, ניתן להגיע אליה בשתי דרכים בלבד- האחת מנחל שילה, שבה נרד והשניה מכאן. גם בדרך העולה מנחל שליה נבנתה מצודת שמירה דומה לזו שכאן.
ממשיכים לעלות, בדרך שהיא אכן נוחה למדי, עד לראש המצוק, שממנו מתגלה לנו בבת אחת נוף מדהים. למרגלותינו מתחתר נחל שילה בצורת פרסה מרהיבה, שבליבה נמצאת חורבת בלטה- חורבה מימי הבית השני והתקופה הביזנטית.
הפרסה וחורבת בלטה בליבה
מראש המצוק ממשיכים מזרחה לאורך קו המצוק, ולאחר כ250 מ' מגיעים לפתחה של מערה קרסטית טבעית וגדולה. נכנסים למערה וחוצים איתה את ההר. ביציאה נראה את אפיק נחל שילה למרגלותינו, וזהו מקום מצוין להפסקה קלה.
קצת על העיר צרידה: צרידה נזכרת בתנ"ך במקום אחד בלבד: "וירבעם בן נבט אפרתי מן הצרדה ושם אמו צרועה, אישה אלמנה, וירם יד במלך" (מלכים יב). עוד בתחילת המאה ה20, כשהתחיל המחקר בארץ ישראל וחוקרים רבים ניסו לזהות את אתרי המקרא, ניסו לזהות את צרידה. זה לא היה כל כך פשוט, כי ה"רמז" היחיד בפסוק הוא שהעיר היא בנחלת אפרים. בתחילה זוהתה חורבת בלאטה, שאותה זיהינו מראש המצוק, בלב ה"פרסה של נחל שילה", כחורבת צרידה. הסיבה לזיהוי היא המעיין שנמצא למרגלות החורבה ושמו עין צרדה. מסתבר שהזיהוי היה כמעט נכון- בחורבת בלאטה אין ממצא מתקופת התנ"ך, אבל ממש מעליה מתנשאת חורבת בינת-בר, והיא אכן מתאימה להיות העיר צרידה, מה גם שקטע הואדי למרגלותיה נקרא ואדי צרדה. רק 50 שנה לאחר הזיהוי הראשון, הכמעט- נכון, בסקר שערך משה כוכבי בשנת 1973, הוא גילה את חורבת צרידה של ימי התנ"ך. בחורבה נמצאו גם בתי ארבעת המרחבים האופיניים לאתרים ישראליים מתקופת בית ראשון.
מה פירוש השם "הצרדה"? בדומה לשמות אחרים- "הרמה, הגבעה", יש כאן תיאור של פני השטח, אך מהו בדיוק התיאור במילה "הצרידה"? פירוש טור סיני על הפסוק מסביר: "צרוד, צריד- חשוף וגרוד בלי תוספת תיבול. אצבע צרידה- על שום שחשופה מטבעות, וגם את המקום צרידה יש לבאר כמקום ארץ חשופה גרודה ויבשה". כך פירש, בלי להכיר בפועל את מיקומה של צרידה, וכיוון למציאות. אכן צרידה נמצאת בראש מצוק חשוף ויבש.
המצוק והנוף
וצרידה, עירו של יוסי בן יועזר, היכן היא? בפרקי אבות מופיעה מימרה בשם יוסי בן יועזר איש צרידה: "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם". (פרקי אבות, א,ד) . באופן כללי, ניתן לומר ששמות המקומות בימי בית שני משמרים בדרך כלל בצורה מדויקת את השם והמקום מימי בית ראשון. הסיבה לכך היא שעולי בבל שבו לעריהם וחידשו בהן את ההתישבות. לכן, סביר להניח שגם צרידה של ימי הבית השני אינה רחוקה מצרידה המקראית. לאור ממצא קרמי (חרסים) מהתקופה החשמונאית שנמצא בחורבת בלאטה, יתכן שזו היא צרידה של יוסי בן יועזר. (ישנה גם דיעה הרואה בכפר צורדא שליד רמאללה את צרידה מבית שני)
אז מה קרה כאן בעצם? התנ"ך מספר לנו רק שצרידה היא עיר הולדתו של ירבעם. תוספות לתרגום השבעים מוסיפות לנו עוד פרטים מעניינים: ירבעם ביצר את העיר (מה שלא נראה כמסובך במיוחד כי העיר מוקפת ביצורים טבעיים), הפך אותה לבירת האיזור ומכאן התחיל את המרד במלך שלמה. יתכן שזו הסיבה לבניית המצודות שראינו, שהרי איזה צורך יש לכפר קטן בנחלת אפרים בביצורים מיוחדים?
מעניין שגם שלמה המלך בעצמו הבחין בגבורתו של ירבעם: "והָאִישׁ יָרָבְעָם, גִּבּוֹר חָיִל; וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת-הַנַּעַר, כִּי-עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא, וַיַּפְקֵד אֹתוֹ, לְכָל-סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף". כלומר, ירבעם היה מופקד על העבודה והעובדים משבט אפרים. אולי העבודה הזו היא זו שגם הביאה לפרוץ המרד. כל עוד נעשתה העבודה למען בניית בית המקדש, היה העם מוכן לעבוד קשה ואכן יש תיאורים של המוני עובדים בבניית המקדש. אך כאשר בנה שלמה את המילוא עבור בת פרעה, והעביד את העם גם שם, העם כנראה הרגיש שזה עול עבודה מיותר: "וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה: בנה את המילוא סגר את פרץ עיר דוד אביו…אך בת פרעה עלתה אל ביתה אשר בנה לה, אז בנה את המילוא". יתכן שהכעס התעורר מסיבה אחרת, אך בכל מקרה המרד קשור לבניית המילוא. התחושה בעם מתבטאת גם בדבריהם אל רחבעם, בנו של שלמה: "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶך" (מלכים א יב, ד).
אם כך, בעניין זה נעוץ פרוץ המרד, ומרד זה, גם אם מובן למה פרץ, הוביל כידוע להשלכות ארוכות טווח. הפילוג בין שבטי יהודה ובנימין לבין עשרת השבטים הרחיק את רוב העם מבית המקדש, הביא לעיתים למלחמות אחים ולאובדן עשרת שבטי ישראל עד עצם היום הזה.
מהמערה אל נחל שילה: מהמערה הולכים למרגלות קו המצוק עד לשלוחה, וממנה יורדים עם הסימון האדום עד למבנה רבוע. אמנם הוא משמש כיום כמכלאת צאן, אך בבסיסו יש שרידי מצודה מהתקופה הישראלית. כמובן, זו המצודה השניה ששמרה על הדרך העולה לצרידה ממערב. מהאוכף שבו נמצא המבנה פונים ימינה ויורדים לואדי שאיתו מתחברים, לאחר כחצי ק"מ לערוץ הרחב של נחל שילה.
בנחל שילה: למרות השם התנ"כי והיפה, הנחל בעבר לא נקרא כך, וזכה לשמו רק בימינו. ראקיתו של הנחל בעמק שילה, ומשם הוא זורם מערבה לאורך כ50 ק"מ ונשפך לירקון כ3 ק"מ מזרחית למחלף מורשה. נחמד לציין שבחורף תשע"ב (2012) נחל שילה זרם בעוז והציף קטעים מהכביש שליד בית אריה.
מבחינה הסטורית, נחל שילה היווה, באופן כללי, את הגבול בין ארץ יהודה ובין תחום השומרונים בימי הבית השני ועד למרד בר כוכבא. ארץ יהודה השתרעה מדרום לנחל, כמובן, ותחום השומרונים היה מצפון לו. יש לקביעה זו "חריגות" בדמות אתרים יהודיים מצפון לנחל שילה, אך באופן כללי רוב האתרים היהודיים המוכרים לנו אכן נמצאים מדרום לו.
בנחל שילה ממשיכים ללכת עוד כ100 מ' ומגיעים לפיתול בכביש שבו מסתיים המסלול. (במפה המצורפת מסומנת עליה לחורבת בלטה. העלייה אינה חובה, כמובן, אפשר להמשיך ישר בתוואי הנחל עד לנקודת הסיום)
טיול נעים!
