שאלת המחקר שהרצאה זו תעסוק בה היא במה מתבטאת הדתיות השומרונית, להלכה ולמעשה, וממתי יש בידינו עדויות לקיומה כדת מעוצבת. מכאן מסתעפת שאלה שנייה והיא האם השומרונים הוגדרו או ראו עצמם כבני דת נפרדת.
העדויות הספרותיות הפנים-שומרוניות להלכה השומרונית ולאמונתם של בני שומרון הם מכְּתָבים שנערכו והגיעו לידינו רק מימי הביניים, והשאלה היא מה העדויות הקדומות ביותר שלרשותנו. נקל שיש לצפות לכך שהעדויות הראשונות תהיינה מאוחרות להיווצרות נורמות החיים השומרוניים, שכן בדרך כלל תנועה חברתית או דתית מגיעה לתודעת בני תקופתה רק זמן מה לאחר עיצובה הראשוני והתפשטותה. העדויות הקדומות באות רק מחוץ לעדה השומרונית, מפי מתנגדיה ומבקריה; באופן טבעי עלינו לצפות לתיאור בלתי מאוזן ובלתי ממצה של המציאות שבקושי הכירו. הרצאה זו מתבססת על מחקר קודם בו נתגלה כי על-פי ספרות חז"ל יש עדויות לארבעה או חמישה שלבים כרונולוגיים של החמרה במנהגי הדת השומרונית. שניים בתקופה התנאית, שניים בתקופה האמוראית והחמישי בתקופה הבתר אמוראית. לעומת זאת, העדויות הארכיאולוגיות הן כולן מהמאה השלישית ואילך. ולכאורה מתבקשת המסקנה שרק אז החל הציבור השומרוני לדבוק בדתו.
הבידול השומרוני מבוסס היה על כמה גורמים: דת והתנהגות דתית שונה, כתב ולשון, ארגון חברתי טריטוריאלי, אינטרסים פוליטיים, היררכיה שונה וכו'. כבר בימי הבית השני היו השומרונים קבוצה נבדלת. ברם אין להסיק מכך שהתבדלותם הייתה מבוססת, בעיקרה, על הדת. היה להם מרכז אחר, והם היו קבוצה חברתית שונה המרוכזת בטריטוריה נפרדת. גם המקדש בהר גריזים לא היה בהכרח סמל לבידול, אלא היה עוד מקדש לאותו אל שנהגו בו אותן דרכי פולחן כמו במקדש ירושלים.
בימי בית שני נהגו פרקטיקות הלכתיות שונות שחלק מהן התגבשו למכלול מגובש ומפריד. בשלב זה נהגו השומרונים כפי שנהגו, אבל גם אם היו להם הלכות נפרדות הם לא תוארו כקבוצה דתית נפרדת.
כאשר התגבשה ההלכה הפרושית והפכה להלכה של חז"ל, מצאו השומרונים את עצמם מחוץ לחברה היהודית. הם אינם נכרים, אבל גם לא סתם יהודים.
