שפה ומגדר בכתובות הקבורה של ירושלים משלהי ימי הבית השני / תהילה ליברמן, רשות העתיקות ואוניברסיטת בר-אילן

אופן הטיפול במתים: אינהומציה או קרמציה, אופן הנחת הגופה, ואופן ההנצחה של המת מגלמים את התפיסות הרווחות בחברה הן לגבי המוות הן לגבי החיים. במאה הא' לפנה"ס בירושלים ובסביבתה יהודים רבים נקברו במערות משפחתיות ועצמותיהם נאספו לאחר כשנה אל תוך גלוסקמאות אבן. על גבי אותם גלוסקמאות נחרטו, פעמים רבות, כתובות. מאות כתובות קבורה נמצאו, רובן מציינות את שמות הנקברים יחד עם ייחוסם המשפחתי ולעיתים גם עוד פרט או שניים לגבי חייהם כמו מוצא גיאוגרפי או תחום עיסוק. כשני שליש מהכתובות נכתבו בארמית ו/או בעברית והיתר ביוונית. מעט מן הגלוסקמאות נושאות כתובות דו לשוניות, בעברית וביוונית.
מניתוח השימוש בשפה – הן העברית\ארמית והן היוונית, עלה כי החלוקה בין השפות איננה זהה. באופן עקבי, יש נטייה של הכתובות המציינות נשים לעשות שימוש בשפה היוונית ואילו הכתובות העוסקות בגברים הן נפוצות יותר בעברית או ארמית. נטייה זו מתחדדת בכתובות הדו-לשוניות בהן יש תופעה ייחודית: כמעט בכל הגלוסקמאות בהן מופיעה כתובת דו לשונית שמתייחסת לשני אנשים שנטמנו בגלוסקמא, שמו של הגבר מופיע בעברית ואילו שמה של האישה ביוונית.
השימוש הסלקטיבי בעברית וביוונית ביחס לשמות הגברים והנשים במערות הקבורה יכול ללמד על התפיסה החברתית את אותם נקברים, מצד אחד, ואת המשמעות שאותה חברה ייחסה לשפה – העברית או היוונית. שימוש בשפה טעונה במטען תרבותי בתוך חברה, מטען שיכול להיות קשור לתפיסות של קדושה וחולין, השכלה ותרבות, סגירות ופתיחות. בהרצאה זו, תוצג תופעת השימוש המגדרי בשפה בכתובות הקבורה על גבי הגלוסקמאות מאזור ירושלים. מתוך כך, יידונו חלק מהמשמעויות של הבחירה להשתמש בשפה שונה עבור גברים ונשים, והתובנות האפשריות הנובעות מכך בנוגע למקומן ולתפיסתן של נשים בחברה היהודית בירושלים של סוף ימי הבית השני.