בראש גבעה נישאת בלב הרי גופנא אשר בדרום-מערב השומרון, שוכן אתר עתיק המכונה – ח'רבת שייח עיסא או בעברית חורבת יהושע הזקן. שם זה ניתן לאתר הודות לאיזושהי מסורת על שייח מקומי שנקבר (לכאורה) במקום. האתר נמצא בתחומי גוש ההתיישבות טלמונים, בסמוך לכביש העולה מחורש ירון לחרשה. מהאתר תצפית מרהיבה על מרחבי הרי גופנא שמסביב, חבל מודיעין, צפון השפלה ומישור החוף. באתר התקיים כפר קטן שהקימו בני שבט אפרים עוד מימי בית ראשון והיה קיים גם בימי בית שני. בהסתובבות באתר ניתן להתרשם מרחובות צרים שלצידם קירות בתים שנשתמרו להפליא כאילו לא עברו 1875 שנים מאז חרב הישוב. אולם גולת הכותרת של האתר היא מערכת תת-קרקעית הכוללת 26 בורות פעמון (בקבוקונים) חצובים הסמוכים זה לזה, ששימשו כיקבים לתסיסה ואחסון של קנקני יין בימי בית ראשון.
כנראה שכאן התגוררו חלק מה"יגבים" עליהם אומר רש"י "חופרי הארץ, לשון יקבים, שהם חפירות בקרקע"(מלכים ב כה, יב)- על-שמם שונה שם האתר ל"גבעת היקבים". המרתק במערכת תת-קרקעית זו הוא שגם לאחר חורבן האתר בימי בית ראשון חזרו להשתמש בבורות אלו בימי בית שני כמחסנים, בית שובך ליונים ועוד שימושים מגוונים. מסתבר שבזמן מרד בר-כוכבא שימשו יקבים אלו למסתור מפני הרומאים, ואכן כיום ניתן לראות כי פתחי הבורות נאטמו באבנים בצורה מסודרת למדי, והבורות עצמם מחוברים ביניהם בחיבורים ובמחילות. אם נזחל באמצעות פנס עד לבור הצפוני-מזרחי ביותר, נגלה תגלית חדשה שנחשפה בשנה האחרונה ע"י תלמידי בית-ספר שביקרו בבורות במהלך הקיץ. בדופן הבור נחצבה מחילה צרה באורך מספר מטרים ובה שקעים להנחת נרות. מחילה זו מובילה לחדר סתום שכנראה שימש כמקלט האחרון של תושבי הישוב בזמן המרד. אתר זה מהוה עדות מרתקת לחיים היהודיים שנמשכו באזור גם לאחר חורבן הבית השני, עד לחורבן ההתיישבות היהודית כולה לאחר מרד בר-כוכבא.
איך מגיעים לגבעת היקבים? נוסעים מצומת שילת צפון-מזרחה, עוברים את המחסום ובכיכר של צומת נילי פונים ימינה (מזרחה). לאחר כ-10 דקות מגיעים לצומת (צומת הדואר) בו ממשיכים ישר ולאחר כ-100 מ' פונים שמאלה (צפונה). ממשיכים בכביש צר כ-3 ק"מ עד שמגיעים לשער היישוב נריה. נכנסים דרך השער ולאחר כדקה נסיעה בצומת השני פונים שמאלה (צפונה) ולאחר כדקה מגיעים לצומת T בו פונים ימינה (מזרחה). ממשיכים עם הכביש עד ליציאה מהיישוב נריה ולאחר כ-200 מ' פונים בעליה חדה שמאלה (צפונה). חולפים על-פני היישוב חורש ירון, ולאחר כ-200 מ' נמצאת משמאל (מצפון) הכניסה לחניון גבעת היקבים.
קבר השייח והאלונים: קבר השייח' הוא על שמו של שייח' עיסא. לא מישהו מפורסם במיוחד, וגם הערבים לא באים להתפלל פה. מה שכן, בזכות הקבר הערבים לא כרתו את העצים הסמוכים לו (כמו בנבי ע'ת ושאר המקומות המקודשים), וכך יש לנו אלונים גדולים מאוד.
באופן כללי, יש בבוטניקה עקרון שנקרא סוקצסיה שעל פיו, בכל בית גידול הצמחייה מתפתחת בצורה הדרגתית מהצמחים הפשוטים ביותר ועד לעצים. קודם כל יקלטו ויצמחו צמחים חד שנתיים (סביון, תלתן וכו'- פרחים שצומחים ומתים), אחריהם יגיעו הרב- שנתיים (רקפות, חצבים וכד' בעלי פקעת או בצל שנשארים באדמה), לאחר מכן יצמחו בבתה בני שיחים (סירה קוצנית, קורנית), אחר כך השיחים (רותם, קידה), אחר כך יתפתח החורש הסבוך שיש בו עצים נמוכים (אלון, אלה, כליל החורש) ביחד עם מטפסים (קיסוסית) ושיחים (קידה, לוטם). לבסוף יגיע שלב של יער: עצים גבוהים, מרוחקים זה מזה שביניהם אין הרבה צמחיה (כמו בסיפורי החסידים על יערות אוקראינה). העיקרון אומר שכל אזור יגיע לשיא משלו, על פי תנאי האקלים. במקומות גשומים מאוד הצומח יתפתח עד ליער, ואילו במדבריות- הצומח יגיע לבתה, או רק לחד- שנתיים. כך נוצר המושג המוכר "חורש ים תיכוני". כנראה שבארץ ישראל, חוץ מהמדבריות ומעט המקומות שבהם יש יער (לא של קק"ל, למשל יער אודם בגולן), השיא של הצומח הוא החורש- רואים את זה בכרמל, בגליל וגם ביהודה ושומרון, באזורים לא מעובדים, וגם כתוב שכאשר בנ"י נכנסו לארץ הם היו צריכים לברא את היער "כי יער הוא ובראתו והיה לך תצאתיו" (יהושע יז,יח) בנחלות כדי להתיישב ולהתחיל בעבודות חקלאיות.
באזור בנימין רואים מקומות עם חורש וגם מקומות שהפסיקו לעבד אותם ולאט לאט החורש חוזר- אלונים קטנים, המון לטם.
ובכל זאת, יש בארץ הרבה מקומות ובהם עצים שגדלו מאוד וחרגו מגודל של עצי חורש, בדר"כ עצי אלון, העץ הנפוץ בחורש. (חורשת הארבעים בחיפה, "המסרק" ליד בית מאיר ועוד). ברוב רובם של המקומות הללו העצים נשמרו וטופחו ע"י אנשים, ולא הגיעו למימדים האלה באופן טבעי. הסיבה לכך היא שהעצים סמוכים לאתר מקודש, ולכן ליד כל קבר שייח' יש אלון ענק או שניים.
